אם הייתם אומרים לי שהסיור הקולינרי שאארגן לצוות שלנו יגרום למנהל הכספים להודות שהוא לא יודע לאכול עם הידיים – הייתי צוחקת. אבל הנה זה קרה. הוא ישב שם, מול מגש מלא קובה, שאל איך אוחזים, והתבלבל בין סחוג לפסטו. וככה, בלי שום אקסל או פגישה מתוקתקת, גיליתי על האנשים שאני עובדת איתם – יותר מבשנתיים של מיילים ו"מה שלומך?" במטבחון.
אז בבקשה –
10 דברים שלמדתי על הצוות שלי
כולם קרו בתוך סיור קולינרי בדרום, שיצא מכל החושים – ובעיקר, נכנס ללב.
1. אין דבר כזה "אדם מופנם" כשהוא טועם כנאפה רותחת
מי שחשבתי שהוא שקט, מתכנס, טיפוס של "אני רק שותה מים" – התלהב כמו ילד בן 7 מהכנאפה של סמירה בשוק נתיבות. הפירורים עפו, והוא צעק "וואו!" כמו שדר ספורט בשער של מונדיאל.
2. ההנהלה יודעת לצחוק על עצמה (אם היא מקבלת די עראק)
תשמעו, ברגע שהתחנה השלישית כללה כוסית קטנה ליד מגש קובה חמוסטה – פתאום גם הסמנכ"לית שיחררה בדיחה לא רעה בכלל. מסתבר שזה לא התפקיד – זה הקונטקסט.
3. יש לנו אלרגית לפטרוזיליה. זה לא עובר בירושה, אבל זה כן עובר בפתק על הביסלי
הפרטים הקטנים שצפים כשאוכלים יחד – זה מה שמרגש.
פתאום מישהו זוכר למישהי את הרגישות לגלוטן. מישהו אחר מציע לה מראש את החלק ה"נקי".
חוויית אוכל לעובדים יוצרת דינמיקה חדשה של התחשבות שלא תתממש בישיבת זום.
4. מישהו בצוות אוהב חריף – ברמה מסוכנת
זה התחיל כבדיחה, אבל עד סוף הסיור, הוא טבל כל דבר שהיה על השולחן (כולל המלבי) בחריף. ואף אחד לא שפט אותו – להפך, הכתרנו אותו למלך הסחוג.
5. יש יותר היסטוריה קולינרית בצוות שלי ממה שחשבתי
אמא עיראקית, סבתא מרוקאית, אבא פולני שידע להכין גפילטע פיש בלי עצמות – פתאום כל אחד שולף סיפור מהמטבח של הילדות שלו.
זה היה מרגש, נוגע, ובעיקר – כל כך לא קשור למה שאנחנו עושים ביומיום.
6. הגבולות מיטשטשים כשמשתפים מגש חומוס
אין יותר "ההיא מהמשאבי אנוש" או "הוא מהמחשוב" – כשחולקים מגש חומוס חם, פתאום יש מבטים בגובה העיניים, מילים פשוטות, ואנשים שנזכרים איך זה להיות פשוט… אנשים.
7. השיחה הכי מעניינת קרתה לא מול אוכל – אלא מול חלון עם נוף למדבר
באחת העצירות, ישבנו רגע ליד תצפית, עם קפה שחור ביד, ומישהו התחיל לדבר על למה הוא עזב את תל אביב. פתאום כל הצוות הצטרף. אין סיכוי שזה היה קורה באולם כנסים.
8. הסיור הפך לזיכרון קבוצתי – והפך אותנו לצוות אמיתי
מאז הסיור, יש לנו בדיחות פנימיות.
מילים שהפכו לקודים.
תמונות שמופיעות במצגות בלי הקשר – רק כדי להזכיר את החיבור הזה שנוצר.
9. גם אני הפסקתי "להפעיל" – ופשוט הייתי שם
בתור מי שאחראית על יום גיבוש לעובדים, תמיד חשבתי שצריך להפעיל, לנהל, לוודא.
אבל הפעם – נתתי לסיור להוביל. וזה עבד.
הקבוצה הובילה את עצמה, הטעמים עשו את שלהם.
10. אוכל הוא לא רק טעים – הוא גשר
הוא חוצה גבולות. פערים. גילאים. דעות.
הוא שפה, והוא חוויה.
סיור אוכל לעובדים לא צריך להיות מפוצץ בתקציב או בתחנות יוקרתיות – הוא רק צריך להיות אמיתי.
אז אסכם – לפעמים, הביס הכי פשוט מגלה את כל התמונה
אז כן, אולי זה התחיל כסיור.
אבל זה נגמר בלהרגיש שאנחנו לא סתם "עובדים באותה חברה" – אלא קבוצה של אנשים שמכירים, שמחבבים, שאכפת להם.
ואם תשאלו אותי – זה שווה הרבה יותר מכל בונוס.
